הבלוג של משפחת צורי

בס"ד

זעקת הנוער

נכתב מתוך סערת המבוכה סביב ההתרחשויות בבית השלום/ מריבה בחברון תחילת כסלו תשס"ט. 

אני כל כך בתוך הזיפת: כעס, יאוש, תסכול. "למה זה אנוכי".

ולא יודעת איך להכיל את זה.

רוצה לדבר עם מישהו על מה שיושב עלי.

על התפקיד שאנחנו מיעדים, במודע או שלא במודע, לנוער שלנו.

על הטעות היסודית.

איך מתנחלים בארץ הזו?!

ריבונו של עולם,תראה לי.

איך מתנחלים עכשו.

כשהמצב הוא חצי חצי. וכוח ללידה איין.

נדמה לי שצריך להתחזק באמונה- אתה תעשה זאת. הסתבכנו כל כך, רק אתה תוציא אותנו מהתסבוכת.

ניסינו כמו הציונים- עוד דונם ועוד עז. בסדר. אז זה מה שעשינו. ובהרבה מסירות נפש. אבל אנחנו הרי קראנו את מאמר הדור, יודעים שהציונות תיפול. כי אין בה רוח ה'. אז טוב, קראנו בשם ה'. אבל האם הלכנו בדרכו? על פי הנחיותיו? האם ביררנו לעצמנו איך מתנחלים בארץ הזו, או פשוט חבשנו כיפה על הפטנטים הציוניים?!

ומלכות ישראל- היחס אליה הוא כמעט כמו אל הבריטים- עושים בסתר. על גבול החוקי. על הקשקש של הדמוקרטיה.

זוחלים מעל ומתחת לגדרות שהציבה לנו הממלכתיות הישראלית הנוכחית.

ומתרעמים שגם היא נוהגת בנו כך.

ובכוח. הפגנות. קובעים עובדות בשטח.

וה' מראה- כל העובדות שבעולם לא יועילו. תביאו 100000 איש לגוש קטיף, תשתלו עד הרגע האחרון. אבל תדעו-  אם אני לא אשמור על הבית, כל מעשיכם ירדו לטמיון. ראו גוש קטיף וצפון השומרון.

אבל עשינו לכבודך?! אנחנו מתפלאים עליו. אתה הרי נשיא הכבוד של התאחדות המתנחלים שלנו.

תודה רבה, אתה אומר. לא צריך נשיאות כבוד. זה כמו לשאת את שמי לשוא. צריך שתשאלו כיצד מתנחלים בארץ הזו.

שתדעו- זה לא כמו שכל העולם חושב. לא על החרב לבדה(כמו האיסלאם) ולא בזכות המעשים ומסירות הנפש בלבד (נוסח החשיבה המערבית). כאן זה אחרת.

תקראו שוב את ספר יהושע.

תלמדו לעומק.

תיישמו בזהירות רבה

תתפללו על כל מעשה.

תתבוננו על כל מעשה.

תהיו מוכנים לטעות/ להיכשל.

ואז לעצור הכל לעשות חשבון נפש (ראו מקרה עכן)

פה הולכים על האיכות. הדיוק

בישוב דעת. בשיווי. בענווה.

הכוהנים הולכים ראשונים! (ולא כל מיני נוער ושוליים מבולבלים)

התורה במרכז (ולא כל מיני שיטות לעיצוב דעת קהל, ר"ל)

שלו נעליכם- כאן זו ארץ הקודש, כסא ה' בעולמו!

והזעקה הפנימית שלי אל מול המציאות הצרות בחברוו, יודעת שגם בני נמצא שם, יודעת שהוא כל הזמן מחכה שיקראו לו למקרה של פינוי, שהוא חושב שהוא יציל- אם יבוא בזמן, יודעת שהוא צריך בעצם לדעת שזה לא הזמן שלו ואין לו ההכשרה והיכולת להתמודד עם המורכבות הזו, שמזה לא יצא שום טוב, רק הרס- פנימי וחיצוני: לא, זה ככה לא יכול להיות. זה לא יצלח. זה לא רצון ה' באמת, שנעשה בכוח. בלי הסכמה של אחינו. תוך יצירת עוד ועוד הפרדות ושסעים. תוך התגנבות מבעד למחסומים שהכלל קבע. צריך באהבת חינם, בסבלנות, בדיבור. במסירות נפש על כל אדם מישראל. ברצון הנחרץ שלנו שכ-ו-ל-ם יהיו שותפים למהלך." אבל הם לא רוצים"- אתם צועקים. נכון. אז אנחנו בבעיה. אבל כפיה או התנכרות לא תפתור אותה. התיקון מצוי במקום הרבה יותר עמוק. והוא מחייב אותנו  לעבודה פנימית.

אז נכון, נדרשת סבלנות וזה הכי קשה לנו.

עבודת מידות- לכבוש את קוצר הרוח, לנשום עמוק, להאמין, לצפות, לפעול רק באופן שמחבר בינינו- שבטי ישראל. לא ח"ו בהתנהלות אוטומטית תזזיתית, מועתקת במידה רבה מאוד לדאבון הלב מהעולם המערבי. אור ה' פשוט לא קיים בה.

והנוער – אנחנו מורידים אותו. משקים אותו חומץ! אוי מה היה לנו!

לא הוא צריך להיות בחזית הזו. זה גרוע כמו להעלות ילדים למולך. הם עוד לא מבינים ואיש לא מפגיש אותם במכוון ובמדוייק עם תכני אמת רציניים ומאתגרים של הסוגיה" "כיצד נוחלים את ארץ הקודש". רק משלהבים עוד יותר את קוצר הרוח שלהם, היאוש, התסכול והאכזבה מכל מה שנבנה כאן.

בעצם אפילו בונים על התכונות הנעריות הללו. ואז מתפלאים שמאבדים את השליטה, שהכל נהיה תוהו ובוהו.

רק תלמידי חכמים גיבורים ועמוקים ועתירי נסיון צריכים להיות בחזית הזו.

ואם הם עסוקים- שידעו- שתפשת מרובה לא תפשת. עושים בשלמות מה שיכולים. לא במחטפים. לא בחיפוף. ה' אחראי על הארץ הזו, על קצב הורשתה- אנחנו רק השליחים.

והנוער בתוך הקלחת הזו.

לא מלמדים אותם איך צריך לכתחילה. רק להתעקש. כאילו שכאן זה גטו וארשה.

כאילו שאנחנו לבד.

מה עם עם ישראל?! אני רוצה לזעוק.

שכחתם אותם בסיבוב? במעלה הגבעות שלכם?

הם צריכים לאהוב ולרצות לפחות כמונו. אחרת זו מלחמת אזרחים. הארץ עצמה לא רוצה כך.

הארץ לא נבנית כך באמת. מי ימצמץ ראשון. הורדת ידיים. מושגים פוליטיים- בזה מבזים את הארץ ואת העם. וה' לא שם.

והנוער. עוד לא נבנו מבפנים. עוד לא יודעים כמה גבורה של איפוק דוקא נדרשת במצבים המורכבים האלו.

שולחים אותם שיוציאו אנרגיות.

מה, ארץ ישראל זה ריפוי בעיסוק?

שולחים אותם להכריע לבד בסוגיות כל כך מסובכות. להיות בסיטואציות כל כך לא סימפטיות. ולבד. ובלי מצפן. פה ושם נמצא איזה רב. מפגין נוכחות. אבל לנו אין זמן- אנחנו שומרים על השגרה. מלמדים תורה. יועצות חינוכיות. ומה יהא עליהם? מכות- גם פיזיות ובעיקר נפשיות- זה מה שהם סופגים שם. ומפגני מצ'ואיזם  וגזענות פראית שאין להם ולא כלום עם דרך התורה.

שוכחים מה שכתב הגר"א- שדוקא בגאולה נדרשים בכל תוקף אנשי אמנה. אנשי אמת. לא אנשי קומבינות והקפצות.

יכול לקחת שנים, כל החיים אפילו- לתקן את הטעויות ולרפא את הצלקות שנוער סוחב מהמפגשים ההזויים הללו עם המציאות הישראלית. זה לא מגיע להם. הם צריכים שאנחנו נדע לשמור עליהם ובמקביל ללמדם. מה כן. ולתת דוגמא אישית נחרצת ולצאת בראש המחנה ולחנוך אותם תקופה ארוכה. יש פה אחריות עצומה!

אבל אנחנו ואבותינו חטאנו.

זה היה נוח- למלא באוטובוסים את התלמידים והתלמידות שלנו ולשלוח אותם במקומנו למערכה. להפגנות, לעליות על הקרקע, להכנסת ספרי תורה, לכל מקום ששם המציאות הארצישראלית מסתבכת ומועדת ליפול לכיוונים רעים. הכל כדי שיהיו הרבה אנשים במקום. שיהיו מסות. שיגידו שהיו 200000 איש. שידעו להם (הממסד? המשטרה? הצבא?) כל מי שהם בעצם אחינו- שאנחנו חזקים ונחושים ועקשנים ולא נוותר. ושהם יתקפלו, לא אנחנו. לשם כך היה לנו נוח לשלוח את הילדים. כי מה הם מבינים? כולם נוסעים אז גם אנחנו. גם יהיה שמח וגם נצא צדיקים.

איזה קשר יש בין כל זה לבין ההתנחלות הנכונה בארץ הקודש. לאן הגענו?

וה' -אני לא רוצה לכתוב יותר. לא רוצה כמו פעם. כאילו תש כוחן של המילים.  אני כנראה כבר לא מאמינה שאפשר להשפיע. מרגישה שהכל "סתם". עוד קצת קיטור שישוחרר לאוויר. שלא יקשיבו ולא יבינו ובודאי לא ישנו. כאילו שהמוחות סתומים לגמרי. שאין בכלל אפשרות להשחיל התבוננות אחרת.

רוצה להקים תנועת מחאה. לזעוק את דברי ברחובות.

ואין לי שום ידיעה על כך. מה כן, מה לא. מה יועיל. איפה ואיך. רוצה לצעוק שדי. שהגיע זמן לעשות חשבון נפש נוקב עם דרכנו.

שהנוער מועלה פה לקרבן. התמימות שלו.

הם צריכים לדעת שיש עולם של מבוגרים שחושב. שקובע עמדה. שמעמיק בנושא. שמתווכח.

שלא הכל מובן מאליו. שצריך ישוב דעת. שצריך לבנות את האישיות המאמינה לפני שיוצאים למאבק הקשה מכל- המאבק עם אחינו, על הקדוש לכולנו. שזה לא מגרש כדורסל. שכאן כולנו מפסידים!

אנחנו צריכים לדעת שאנחנו בצרה צרורה.

אבל אין לי שקט ואין לי אויר. וקשה לי מאוד ה"בינתיים". להמתין שמשהו יתבהר. שמשהו יתגבש.

שתקרא לי באופן ברור למשהו, או תסמן לי להניח.

אני בכל אופן לא הולכת להעמיד פנים ש"הכל כרגיל" אצלי. לא מתעקשת להמשיך פרויקטים מותחלים.

גם משתדלת לאלהרהר במה שקרה כשניסיתי לזעוק – בזמנו. מה שהיה הוא לא שיהיה. אני מקווה שיתגבש משהו הרבה יותר מובהק ומשמעותי, שגם יצליח אולי להיות מובן, להשפיע.

שלא יעסקו במוזרות שלי אלא במסר.

בשבילי זה הפסקת חשמל עכשו.

עדיף לומר את האמת.

ואיך שורדים את זה ? נראה לי- יושבים בחושך ומתפללים. ולא מתמקדים בקושי האישי.

ואיך עושים את זה? אני לא יודעת.

תן לי נשימה ארוכה וסבלנות וכוח סבל, ה'.

תגובות