הבלוג של גלעד

בוידוי שאומרים בהבאת הביכורים מזכירים – "...ונצעק אל ה' אלקינו וישמע ה' את קולנו..."

הלכתי בערב החג כדי לשמוע שאריות מהצעקה הגדולה. לנסות לחוש את השמעת הקול הגדול והנורא, קולה של האמונה שהיתה בימים האפלים לפני כמעט שנה.

יש לי נגיעה אישית כלשהי לכך.

כשהובלתי שיירות לגוש בימים הנוראים ההם, לא הייתי דתי. אמנם ידעתי שאחזור למקום ממנו באתי מתישהו אבל גם ידעתי שזה יקח זמן.

לימים הגיע לידי הסרט המתעד את תפילת הבנות בבית הכנסת בנווה דקלים. הקטע שנודע כ"תפילה לעני".

אני, שאיני רגיל בדמעות, לא יכולתי לעצור את דמעותי באותו רגע. דמעות שנשפכו כמים. דמעות שלא ידעתי מעודי גם לא ברגעים הקשים לי ביותר. ואז התברר לי בחוש מהי תפילה זכה הפועלת במרומים.

אחרי שניגבתי את הדמעות המרובות, הלכתי להתפלל מנחה ובכך בא הקץ לחמש שנות חילונות שעברו עלי.

ראיתי בחג הביכורים מועד מתאים לנסות לטעום שוב מאותה קדושה מוחשית שאפפה את התפילה הנוראה הזאת, כמוה לא ראיתי מעודי.

שפרה בת 21 ואודיה בת 22, שתיהן מקרני שומרון, הגיעו לגוש אחרי המפגן המרשים בכפר מימון.

הן נסעו צפונה לחתונה של חברה ולמחרת חזרו לכיוון הגוש.

"לא ידענו הרבה מהחיים שלנו. היינו תמימות. החזקנו שלט עם הכתובת 'גוש קטיף'..."

אבל מסתבר שהשלט התמים הזה עזר. אסף אותן תושב נווה דקלים ואמר שהוא ישתדל להכניס אותן.

הם עברו מחסום ראשון ביעף, הגיעו למחסום כיסופים, ושם הורידו אותן מהאוטו וביקשו מהן אישורים.

"רק רצינו להיכנס לגוש, לא רצינו להסתבך..." אומרת שפרה.

"אנחנו לא ממש יודעות לשקר..." מוסיפה אודיה. "לא יכולנו לומר שיש לנו אישורים."

לאחר שהעבירו אותן מחייל לחייל הגיע לפתע שוטר ואמר להן בטון מצווה "תעלו לניידת!". הן החלו להתיירא. לא לזאת הכינו את עצמן, הן לא רגילות בדברים מהסוג הזה. "פחדנו שעומדים לעצור אותנו".

בסוף הורידו אותן בנתיבות יחד עם עוד כאלה שניסו להסתנן. כל השאר עברו את הכביש וחזרו לכיוון הגוש. שפרה ואודיה חשו צורך להרגע. יש לאודיה דודים באופקים. הן הלכו לישון אצלם ולמחרת בעש"ק השיגו להן אישורים להיכנס לגוש. לצורך הענין נוסף להן דוד חדש בכפר דרום...

כשהגיעו למחסום ברעים אמרו להן שהמסוף של האישורים לא פועל ואי אפשר להכניס אותן.

הן התעקשו. עוד מעט שבת ואיך יתכן שמעכבים אותן ככה לפני שבת.

העבירו אותן מחייל לחייל ומבודק לבודק עד שלבסוף ניגש אליהן חייל אחד ואמר להן שהן רשאיות להיכנס.

הן תפסו טרמפ לנווה דקלים.

"כשעברנו את המחסום שתינו נאנחנו במין אנחת רווחה שכזאת. זו היתה כזאת תחושת הקלה."

הן עברו חודש מדהים בגוש.

בבקרים היו שיעורי תורה ואחר כך הן היו הולכות לעזור בחממות. ההרגשה של האמונה המדהימה שליוותה את הזריעה של החסות כשהיה ברור שרק עוד ארבעה שבועות יראו ממנה משהו, עדיין מפעמת בהן. "אמונה, זה סדר זרעים"...

בסוף התקופה אנשים החלו לארוז. הן עזרו להם.

"במהלך החודש ההורים שלחו לנו מכתבים וחבילות עם אוכל. אנחנו לא בנות שרגילות להיות מחוץ לבית כל כך הרבה זמן. פה היינו חודש בלי שום 'חופש'..."

ביום שלישי בלילה. יומיים לפני הגירוש, העבירו שמועה שהחיילים מגיעים ושכולם מתבקשים להתבצר בבית הכנסת.

החלו לזרום לתוך בית הכנסת. להתפלל ולבכות.

"היו יומיים של תפילות ובכי ללא הפסקה. בין לבין דיברו כל מיני רבנים. זו היתה תחושה של אקסטזה רצינית. מי שלא היה שם לא מסוגל להבין." אומרת אודיה.

שפרה לא קיבלה את זה. היא כעסה על ההתכנסות בשעה שיש מה לעשות. "סבתא שלי היתה מתקשרת אלי כל כמה זמן ואומרת לי שהנה היא סיימה עוד ספר בתהילים, או עוד תפילה מיוחדת. אבל אנחנו היינו בגוש. אנחנו היינו צריכים לפעול. לא ללכת ולהתפלל כשיש כל כך הרבה מה לעשות כדי לנסות לעצור את הגירוש."

"התנגדתי גם מעוד סיבה – כשמתפללים ובוכים כל כך הרבה זמן, מעבר לשפיפות הקומה ולשבר הנפשי שנכנסים אליו, זה מתיש פיזית. אין כח להלחם כשיומיים רצופים בוכים. והעובדה היא שזה מה שקרה..."

היא הלכה עם עוד איזה שלשה בנים והם הצליחו לאסוף סביבם כחמישים חבר'ה שעברו בבתים אליהם נכנסו הכוחות המגרשים. הם עזרו לאנשים שגירשו אותם, לעתים בתמיכה נפשית ולעתים גם בסיוע פיסי בהעברת דברים ככל שנדרש מהם.

אחרי שכבר לא היה מה לעשות והיה ברור שמי שנשאר בחוץ נלקח על ידי כוחות הגירוש, היא הלכה לכיוון בית הכנסת.

היא פגשה שם בחור בשם קובי כהן. שוטר המתגורר באפרתה.

כשהודיעו לקובי שהוא אמור להיות בכוחות הגירוש הוא אמר לקצין שלו שאין על מה לדבר. שהוא מתפטר.

הקצין אמר לו לחשוב על כך.

"אין מה לחשוב על כך. אני לא הולך לעשות את זה. נקודה." אמר נחרצות.

הקצין הציע לו לחשוב על כך בכל זאת ואף ביקש ממנו להתייעץ עם הרבנים שלו.

כשהלך קובי לרב אליהו אמר לו הרב אליהו "לאחרים הייתי אומר להתפטר אבל עליך אני אוסר להתפטר! צריך אותך שם!"

כך סיפר קובי לשפרה. הוא כועס על המפקד שלו שהפנה אותו להתייעץ. אבל אחרי שהוא הלך לשאול, הוא כבר לא יכול שלא למלא אחר הוראת הרב.

"תכנסי פנימה. עוד מעט הם נותנים הוראה לקחת כל מי שנמצא בחוץ." אמר לשפרה.

ואז הגיעו כמה חיילים לכיוון שלה ובאו לקחת אותה. "אל תגעו בה!" פקד עליהם, "עוד לא קיבלתם את ההוראה!"

החיילים נעמדו. שפרה נכנסה פנימה לבית הכנסת.

אז היא גם יכלה כבר להשתלב באוירה שאפפה את התפילה שהיתה שם.

"זה היה בעצמות אדירות. אנחנו כל רגע הרגשנו שהנה המשיח נכנס. הסתובבנו מדי פעם לראות אם המשיח לא הגיע כבר." אומרות שתיהן, "היה לנו ברור שכשתפתחנה הדלתות של בית הכנסת, במקום המגרשים יבוא המשיח..."

דוקא השיר "תפילה לעני", אותו כל עם ישראל ראה, לא זכור להן באופן יוצא דופן. אבל היו שירים אחרים באותם יומיים של בכי ותפילות.

"כשאני שומעת את השיר 'כי לא יטוש', אני מתפרקת..." אומרת אודיה. שפרה מזדהה איתה.

עוד שירים שעושים להן 'פלאש-בק' ומזעזעים אותן עד עמקי נשמתן הם – 'אנא בכח', 'עוצו עצה', 'שמע ה' קולי אקרא'... "את השירים 'פתח שערי שמים' ו'תהא השעה הזאת' שרנו כל אחד מהם יותר מחצי שעה."

"עד היום", מסכמת אודיה, "אנחנו לא מסוגלות לשיר את השירים שהיו שם. פשוט אי אפשר."

היה לנוכחים בבית הכנסת ברור שתהיה התבצרות של לפחות חודש בבית-הכנסת. הם התכוננו לכך פיזית ונפשית.

ביום השני להתבצרות, כשהכוחות השחורים הקיפו את בית הכנסת התכוננו לפריצה.

כשהודיעו שהגירוש נדחה למחר, היו בטוחים שזהו. שיש הצלה ושהמשיח כבר מגיע...

"אתה יודע איפה היה לי ברור שהמשחק מכור?" אומרת שפרה, "אנחנו שהינו המון זמן בבית כנסת, היה חום כבד, הבנות היו צמאות ונתנו להן לשתות. והרב ברוך הוציא את הבנות בקבוצות של שלוש-ארבע לשירותים הכימיים בחוץ. בבנות שהיו איתו באורח פלא לא נגעו, גם בשעה שהחלו להוציא בנות מבית הכנסת..."

כשיצאה שפרה מבית הכנסת לנוחיות, היא שמעה מכיוון לובשי המדים קול קורא בשמה.

לרגע היא התבלבלה. מי יכול להכיר אותה בקרב לובשי המדים השחורים האלה. היא הסתובבה וראתה גבר כבן ארבעים עם פנים שטופות דמעות וראש מורכן. זה היה קובי כהן. "שפרה תתנגדו!" הוא התחנן...

היא נעמדה מולו והם החלו לשוחח.

"זה לא טוב שיראו אותי מדבר איתך. אסור לנו ליצור קשר עם המגורשים". אמר.

"אז בוא נלך הצידה".

הגיעו שלוש חיילות וביקשו לקחת אותה. היא נזפה בהן – "אתן לא רואות שאנחנו מדברים?"

החיילות נרתעו ושפרה הספיקה להחליף עוד כמה מילים עם קובי לפני שהצוות שלו התקפל.

"אני עכשיו צריך ללכת. אבל תהיו חזקים! אל תותרו!"

היא הצטרפה לקבוצת הבנות הבאה שהלכה עם הרב ברוך לנוחיות וחזרה עמן לבית הכנסת.

אחרי הגירוש היא ניסתה לאתר אותו אך נכון להיום עדיין לא עלה בידה.

היו מספר בנות שהגיעו לארון הקודש לאחוז בפרוכת, מוכנות להאבק בחירוף נפש. שפרה היתה ביניהן.

לפתע היא שמעה את הרב אבינר, שעמד בסמוך אליה, מסביר לראשי המדרשות את דיני קריעה, איך להסביר זאת לבנות ומה מברכים. היא היתה המומה. ואז לתדהמתה ולתדהמת כל הנוכחים, הרב אבינר ביצע קריעה בבגדו ובירך בקול "ברוך דיין האמת"...

היו מעט שקרעו את הבגד בעקבותיו אולם היה רוב מכריע שהשמיע את מחאתו בקול צעקה גדולה ומרה. "לאאאאאאא!!!!" נשמעו שאגות מכל עבר ומנעו איש מרעהו לעשות קריעה.

שפרה זינקה לעבר הרב אבינר, שהיה, כאמור, סמוך למקום עמדה, וקראה לעברו "הרב! עשרים שנה התחנכתי על כך שאפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים. עשרים שנה גדלתי על המשפט ישועת ה' כהרף עין. ועכשיו מסתבר שאלה שחינכו אותנו לכך לא מאמינים במה שהם אמרו לנו?!"

הרב החויר, התישב על המדרגות שליד הארון והליט את פניו בשתי ידיים.

"אני חשה שזו היתה החמצה של הגאולה. שהמשיח חיכה בחוץ ומעשה הקריעה הבהיר לו שלא רוצים אותו בעצם..."

היה ברור להן שמחר תתקיים סעודת הודיה. הודעות SMS ברוח זו הן העבירו להורים ולחברים.

"כשהשוטרות נכנסו לבית הכנסת, שלחנו הודעות SMS – 'זה הזמן. הנס הגיע'..." מספרת אודיה.

"מי שלא היה שם, לא יכול להבין." הן חוזרות ואומרות. פשוט אי אפשר היה לעמוד בעומס הרוחני הזה.

"עד אותו היום יכולתי לומר די בביטחון שהתפילה שלי בפולין ב'מסע החיים' היתה התפילה הכי חזקה שעברה עלי. אולם היום זה ברור לי לחלוטין שאין מה להשוות שום תפילה שחוויתי אי פעם בחיי, עם התפילה שהיתה שם. זה היה משהו נורא ונשגב, מלא הוד. הרגשתי את שערי שמים נפתחים מעוצמת התפילות והרגשתי זאת בחוש." מעידה אודיה, "אין משהו שאפשר להשוות לזה בכלל. שום דבר לא דומה או מזכיר את מה שהיה שם."

אני נוטה להסכים עם זה, על אף שלא הייתי שם. היה מספיק לי לראות זאת דרך מסך המחשב בשביל לתפוס משהו אחר מכל התפילות שראיתי או חוויתי ללא מחיצות. די אם אומר שמעולם לא בכיתי בתפילה כפי שבכיתי כשראיתי אותן...

בזמן שגורשו מבית הכנסת כשהן באפיסת כוחות, הן בכו בכי מר. "הבכי היה בעיקר תהיה על עצמנו – איך התנהגנו כפי שהתנהגנו? איך לא התנגדנו כראוי?"

אחר כך הן יצאו לעמוד בטרמפים ואז הן ראו את הקראונים של החיילים ששמרו שם בעבר. עדיין ניצבים על תילם. שפרה יודעת לספר לי גם על הקראונים הללו.

לאחר שכוחות האבטחה יצאו, עקב שהות הכוחות המגרשים התבצרו בשני הקראונים הללו משוב"חים. כוחות הגירוש קלטו זאת והזמינו מנוף כדי להוציא את הקראונים משם.

כשהגיע המנוף חסמו לו את הדרך. נהג המנוף יצא מהקבינה וצעק על החיילים – "השתגעתם? אתם מזמינים אותי בשביל לגרש כאלה אנשים? תראו איזה אנשים צדיקים! אני לא מתכוון להשתתף בזה. מצדי אל תשלמו לי, מצדי תזמינו מנוף אחר, אני לא עושה את זה. נקודה."

וכך הקראונים נותרו על תילם עד הסוף...

"זה היה כל כך מכור, המשחק הזה, שאנחנו עמדנו וראינו כל הזמן כוחות של מגרשים עוברים לידנו ואפילו לא עניינו אותם. היה להם ברור שהם עומדים בלוח הזמנים..."

"לפני הגירוש התגלגל לידי ספר על גירוש ימית. אחר כך בכיתי כל הלילה." מספרת שפרה, "קמתי בבוקר וצעקתי על האנשים – אתם לא מבינים, זה הולך לקרות! גם בימית אמרו שלא יהיה!"

אבל היסו אותה. אמרו לה שהרבנים הבטיחו "היו לא תהיה..."

"הדבר שהיה לי אולי הקשה ביותר הוא שברגע שהעלו את האנשים לאוטובוסים, איש לא חשב לקפוץ מהחלון ולחזור. חוץ ממשוגעים בודדים. זהו. העלו אותנו ובזה נגמר ה'משחק'. לא כמו בימית..."

"כשאומרים לנו שאנחנו לא מבינים את הכאב של המפונים" אומרת שפרה, "אני עונה שזה נכון. אבל גם המפונים לא מבינים את הכאב שלנו. כי לנו אין פניה אישית בכאב הזה. הכאב שלנו הוא נקי. זה כאב רוחני עמוק על האלקות שחוטפת סטירת לחי מצלצלת מהילדים שלה..."

יום לפני שראיינתי אותן, התארסה שפרה עם נעם ששהה במושב קטיף בתקופת הגירוש. אין טוב מזה להתנחם על ימי חורבן וגירוש – בניית חרבה מחרבות ירושלים.

מזל טוב שפרה ונעם ותזכו לראות בבנין ירושלים ובנין בית המקדש בקרוב.

לתפילת הבנות - כתבתו של רינו צרור.

תגובות