השבת אבידה והרי אלו שלו - לפרשת משפטים

הקדמה

בפרשתנו מצות השבת אבידה (שמות כג, ד). מהם העקרונות על פי הם נקבע שעל המוצא להכריז על האבידה, לטפל בה כל עוד לא הגיע בעליה, מתי ובאילו תנאים הוא פטור מלהכריז, ומתי המציאה היא שלו לחלוטין? מה משמעות הדבר, שהמאבד משלים עם העובדה שהוא הפסיד שלא לרצונו חלק מרכושו, ואילו המוצא שלא טרח ולא עמל דבר ברכוש זה, זוכה ברכוש רק בשל העובדה שהוא זה שמצא את האבידה, ולא אחר?

א. הכרזה, יאוש בעלים, והרי אלו שלו

מצות השבת אבידה, כוללת בתוכה מצוות עשה ולא תעשה. כך כותב הרמב"ם בספר המצוות, מצות עשה רד:

שציונו להשיב האבדה לבעליה, והוא אמרו יתעלה: "כי תפגע שור אויבך ...השב תשיבנו לו" (שמות כג, ד), "השב תשיבם לאחיך" (דברים כב, א). ובביאור אמרו (ב"מ ל ע"א; לב ע"א) השבת אבדה עשה הוא.

באשר ללא תעשה, כותב הרמב"ם בספר המצוות מצות, לא תעשה רסט:

שהזהירנו מהתעלם מן האבידה, אבל נקחה ונחזירה לבעליה. והוא אמרו יתעלה: "לא תוכל להתעלם" (דברים כב, ג). ..נמצינו למדין שהוא עובר על עשה ועל לא תעשה. ולשון הגמרא (ב"מ ל ע"א; לב ע"א) השבת אבדה עשה ולא תעשה הוא. ובמשנה תורה כפל האזהרה בזה הענין ובא בו לאו נפרד והוא אמרו: "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם" (דברים כב, א). ובספרי: " 'לא תראה את שור אחיך' -מצות לא תעשה". ולהלן הוא אומר: "כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה השב תשיבנו לו" (שמות כג, ד) - מצות עשה [מצוה רד].

הדרישות שהתורה מציבה בפני מוצא האבידה היא בראש ובראשונה ליטול את האבידה ולעשות את אשר ניתן ונדרש, על מנת להשיבה לבעליה. מוצא אבידה איננו יכול להתחמק מלהתייחס לאבידה שהוא מצא "לא תוכל להתעלם".[1] אם ישנם סימנים שעל פיהם הבעלים יוכלו לזהות את רכושם, עליו לטרוח ולהכריז על האבידה, אפילו כמה פעמים, ואם לא הגיעו הבעלים, האבידה באחריותו של המוצא כשומר שכר, ועליו מוטל לדאוג ולטפל בה.[2] האבידה תהיה של מוצאה, רק אם ידוע וברור, שהבעלים התייאשו מרכושם,[3] על אף שידוע למוצא מי הם הבעלים. השבת האבידה לבעליה לאחר שהם התייאשו, היא לפנים משורת הדין.[4]   

היאוש הוא בדרך כלל מחפצים שהם אבודים לחלוטין, והבעלים חסרי אונים באשר ליכולתם להשיב לעצמם את רכושם. "שאבוד ממנו ומכל אדם" (ירושלמי בבא מציעא ב, א), או "זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם" (בבא מציעא כב ע"ב). להלן דוגמאות למצבים מעין אלה: כך במשנה בבבא קמא י, ב:

נטלו מוכסין את חמורו ונתנו לו חמור אחר גזלו לסטים את כסותו ונתנו לו כסות אחרת הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשין מהן. המציל מן הנהר או מן הגייס או מן הלסטים אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו, וכן נחיל של דבורים אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו.  

ובתוספתא בכתובות (ליברמן)  ח, ד; ותוספתא בבא קמא (ליברמן) י,כד:

שטף נהר עצים ואבנים וקורות מזה ונתן לזה אם נתיאשו הבעלים הרי אילו שלו, ואם היו בעלים מרדפין אחריהן או שהיו במקום אחר הרי אילו של בעלים.  

ובתוספתא בבא מציעא (ליברמן) ב, ב:

כן היה ר' שמעון בן לעזר אומ' המציל מפי הארי ומפי הזאב ומשניתו של ים ומשניתו של נהר המוציא באסרטיא ובפלטיא גדולה הרי אילו שלו מפני שהבעלים מתיאשין מהן.  

מוכס, גייס, ליסטים, נהר, נחיל דבורים, ארי, זאב, שנית של ים, אסרטיה ופלטיה גדולה- מכל אלה והדומים להם הבעלים מתייאשים לחלוטין מאחר ואין ביכולתם להשיב את רכושם לעצמם, אא"כ ניכר שהם בכל זאת עושים מאמצים להשיב את רכושם.[5]

מה הופך חפץ שלא היה בבעלותו של אדם, והוא אף לא תכנן לקנותו או לקבלו, להיות שלו? מדוע "הרי אלו שלו" גם כשבעליו ידועים?

שאלה זו במלוא חריפותה שואל המהר"ל מפראג, באר הגולה, עמ' לא-לג:

בב"מ (כא ע"ב), אמרו שאין צריך להחזיר האבידה לאחר יאוש בעלים. ודבר זה נראה לבני אדם רחוק, שיקח אדם את שאינו שלו, והוא לא עמל ולא טרח, ויחמוד ממון אחר? ודבר זה אינו לפי הדת הנימוסית, כי דת הנימוסית (= ההגיון האנושי החברתי) מחייבת להחזיר האבידה אף אחר יאוש בעל האבידה מן האבידה... לפי תיקון העולם.[6]  

על פי התורה לאחר יאוש הבעלים, המוצא יכול להשתמש בחפץ, ואילו לפי ההגיון החברתי הפשוט, יש להחזיר לבעלים. על פניו נראה, שזהו הסדר החברתי הנכון יותר. אמנם יש גם צד שני למטבע:

וכן להפך. (=לפי הדת הנימוסית, ההגיון האנושי החברתי) אם מצא כלי כסף וכלי זהב והכריז עליו פעם אחת ושתים, ולא דרש אדם את האבידה בשנה או בשנתיים, הרי הוא מעכב לעצמו ומשתמש בכלי ההוא, כי אין בזה תיקון העולם אחר שהכריז עליו כמה פעמים, והמתין שנה או שנתים או יותר, שוב לא יבוא. ודבר זה אינו לפי התורה, כי אם מצא כלי כסף או כלי זהב והכריז עליו פעמים הרבה, אסורים לו לעולם, רק יהא מונח עד שיבוא אליהו, לא יגע בהם לעולם.

כאמור לעיל, הקריטריון הקובע אם החפץ נחשב כאבוד מבעליו, וממילא מתי על המוצא להכריז, ומתי הוא זוכה בו, הוא יאושו של בעל החפץ מממונו. מדוע, מה המשמעות ליאושו של אדם מרכוש שלו, ומדוע זה הקריטריון? ממשיך המהר"ל:

דת הנימוסית מניח הדברים לפי הסברא ולפי המחשבה, והתורה שכלית לגמרי ואין התורה פונה אל הסברא. 

ההגיון החברתי האנושי המקובל הוא אכן נראה על פניו הצודק והנכון, אך ההנהגה האלוקית מלמדת אותנו אחרת:

מפני שהממון של האדם אינו עצם מעצמו ובשר מבשרו, רק הוא קנינו אשר הוא שייך לאדם, ולפיכך כאשר נאבד הממון ממנו, שאין הממון ברשותו, ...וגם דעתו אין עליו שנתייאש והוציא את הממון מליבו, ...והוא הפקר גמור, ולכך כאשר מתייאש מן הדבר ומוציא את הממון מדעתיה, אינו עוד הממון שלו.  ...ולכך אם מצא דבר שאין הבעלים מתיאשים ממנו אפילו עד מאה שנים, לא יגע בו. כי גם זה תורת אמת, שכל זמן שלא יצא הממון מרשותו ומדעתו, אסור להשתמש בו כלל עד שיבוא אליהו כי הוא ממון אחר. ...ואם יאמר אדם דסוף סוף יש להחזיר האבידה מצד הראוי שלא יגרם היזק לחבירו, הלא דבר זה...לא מצד החיוב, רק מצד החסד, שיש לאדם לעשות לפנים משורת הדין ולא יעמיד דבריו על הדין וזה מצד שראוי לעשות חסד. ובזה התורה שלימה בתכלית השלמות, שהיא תורת אמת. 

היאוש היא ביטוי של האדם ביחס לרכושו. זוהי פעולה שלה נפקות משפטית, ומשמעותה הסתלקות מוחלטת של האדם מהחפץ שהיה עד אז שלו וברשותו.[7] הממון של אדם הוא לא חלק מהותי ממנו, ועל כן, אם בשלו תנאים מסוימים, הוא מוותר ומסלק את בעלותו על החפץ, ובמצב שכזה זוכה המוצא באבידה. אמנם לפנים משורת הדין, מצווה המוצא להשיב את החפץ לבעלים אם הוא יודע מי הם, על אף שהבעלים התייאשו וסילקו את בעלותם. אם הבעלים לא התייאשו, אזי הם לא סילקו את בעלותם, והחפץ ברשותם, והמוצא איננו יכול לזכות בו.    

מהי פעולת הייאוש של הבעלים מהחפץ שמזכה את החפץ למוצא? מסוגית הגמ' בתחילת פרק אלו מציאות עולה ש"יאוש" איננו קשור לאבידה דוקא, אלא גם לתחומים אחרים. להלן הגדרותיו של הרב שמעון שקופ, שערי יושר, שער ה פרק יב (עמ' מט ד"ה ונלענ"ד):[8]

ענין זה של יאוש לא נתבאר היטב במפרשי הש"ס. ...ולדעתי נראה דהוא ענין התרצות וניחותא, דבדבר שהבעלים חושבים שאבוד ממנו לעולם ולא יוחזר אליו, מיתרצים המה על כל המקרים שיתהוו עוד, ואינם חסים עוד עליו, מחמת שכבר הוא אבוד מהם אין להם שום קפידא מעתה אם יטלנו זה או אחר, שאין שום תועלת בו עוד, וכל חפץ שאין הבעלים מקפידים על חסרונו יכול כל אדם לזכות בו. ...וענין זה דיאוש הוי כהתרצות וניחותא, נראה לי דמוכח מסוגית הש"ס ריש אלו מציאות דבהא דפליגי אביי ורבא ביאוש שלא מדעת מביא שם הש"ס לדמות לזה עוד ענינים כמו הכשר זרעים, ולענין אם תרם שלא מדעת ואח"כ מתרצים הבעלים, יעו"ש, דמזה מוכח דענין יאוש הוא ניחותא והתרצות, דאביי סובר דעל ענין כזה צריך רצון בפועל שידעו הענין ומתרצים בפועל במחשבת הלב, ורבא סובר דכיון דאילו היה יודע היה מתרצה חשוב כרצון. ומשו"ה מביא הש"ס לדמות שאר ענינים כה"ג, היכא דבעי ניחותא דבעלים, כמו הכשר זרעים ושליחות דתרומה, ודחי הש"ס דהתם בעינן מחשבה ולא סגי ברצון, והיא דבעינן מחשבה ודאי לא שייך לומר לומר שיהיה נחשב מה דאמדינן לדעתיה, שאילו היה יודע היה מחשב, כאילו כבר חשב מחשבה זו, וכגון תרומה דניטלת במחשבה לא שייך לומר שיתהוה תרומה מעצמו עי"ז שיהיה לנו אומדנא שאילו היה יודע היה מחשב. ורש"י כתב בריש אילו מציאות דיאוש הוי כהפקר,[9] ובתוס' (ב"ק סו ע"א ד"ה כיון) כתבו , דבע"כ יאוש אינו כהפקר גמור, דאם לא כן למה לא מהני היכא דבאיסורא אתא לידיה. וההבדל בין יאוש להפקר לענין דינא הוא, דבהפקר יצא הדבר מרשות הבעלים, וביאוש לא יצא הדבר מרשות הבעלים עד דאתי לרשות זוכה, וכמו שהוכיח כן הקצות החושן בסימן תו ס"ק ב.[10]    

בשונה ממצב בו אדם יוזם מעצמו פרידה וסילוק מבעלות על חפץ מסוים, כמו אבידה מדעת,[11] כאן מדובר במצב בו האבידה יצאה מרשותו שלא ברצונו, וללא תכנון ומחשבה מראש, אך בשל העובדה שאין סימנים לחפץ, או מסיבה אחרת בשלה הוא מבטא את ויתורו המוחלט על החפץ סילוקו והתנקותו ממנו, לרצונו המלא ולאחר שהוא השלים עם הדבר. זו היא פעולת היאוש המאפשרת למוצא לזכות בה.

ב. הרכוש ובעליו

הויתור המוחלט של אדם על ממונו, המאפשר למוצא לזכות בחפץ, יונקת את תוקפה מהדרכת התורה על היחס שבין האדם ורכושו. כך ממשיך המהר"ל שם:

ומזה נלמד ענין הממון ומדרגתו שלא יעשה בממון כאילו היה גופו ונשמתו, שהרי כאשר אינו עם  האדם אין לו חלק בו, ולכך כאשר אדם מסתלק מן העולם ואינו אצל ממונו אין מלוים אותו כסף וזהב (משנה אבות ו, ט), אבל תורה ומעשים טובים מלווין אותו והם עם האדם לא יסורו ממנו.

ממון שבידי אדם הוא זמני. הרכוש שהוא השיג, ורמת הבעלות של האדם עליהם, היא ממתנת ה' אליו. כך מופיע פעמים רבות בדברי חז"ל על בסיס האמור בפס': "לי הכסף ולי הזהב" (חגי ב, ח).   בגמ' בקידושין פב ע"ב נאמר:  

ר' מאיר אומר: לעולם ילמד אדם לבנו אומנות נקיה וקלה, ויבקש רחמים למי שהעושר והנכסים שלו, שאין עניות מן האומנות ואין עשירות מן האומנות אלא למי שהעושר שלו, שנאמר: "לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות".

ובשמות רבה פרשה לא, טו:

הקב"ה פותח אוצרות ונותן לבריות מכספו וזהבו שהם שלו שנאמר:"לי הכסף ולי הזהב".[12]

כשממון נמצא ביד אדם, הוא חלק מהותי ממנו, ובכך הוא מתדמה לבורא. כך הסביר הרב יעקב משה חרל"פ, מי מרום אבות א, א:

מידת האדנות היא ממידת קונו, ויש לעמוד על אופי הבעלות על דברים הנקנים, שאינה בעיקר בשביל ההשתמשות שישיגו באמצעות הדברים הנקנים לו, אלא שעצם הבעלות היא ענין נשגב ושלם, שכשם שהבעלות העליונה היא שלא לשם תשמישים, כי אינו נצרך ח"ו לשום אחד מבריותיו, כן הבעלות האמיתית הנמשכת אלינו התכלית היא הבעלות בעצמה אף מבלעדי ערך התשמישים...ובהיות שעיקר מהות האדם היא הבעלות הנקנית לו מן השמים, ובזה הוא מתדמה לעליון ב"ה "אני שליט בעליונים, ואתה שליט בתחתונים", מחוייב הדבר שכל תשמישיו יהיו מחמת שהוא בעלים עליהם.

היות אדם בעל רכוש, היא דמיון לבעלותו של הבורא. היא לא לשם התשמיש וניצול החפצים, אלא היא תכלית ויעוד שעומד בפני עצמו. היכולת והאפשרות להשתמש בחפצים, היא משנית ביחס למעמד של החפץ עצמו אצל האדם. מכאן, שאם חפץ נאבד ממישהו, נגרע משהו אצלו, ואם יש לחפץ סימנים, יש להשיב לו את החפץ. אך אם אין לו סימנים הוא מתייאש ומאפשר בכך את העברת הבעלות שלו על החפץ לאחר.    

כך כותב הרב צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק, אות צא:[13]

כל קניני האדם הוא מחלקי חיותו (=של הבורא) המתפשט בברואים... וכפי מרחק התפשטות אורו וחיותו בהם, כך ענינם ויחסם לו. מהם קנינים לו, ומהם היו בידו איזה זמן ומכרם, ומהם רק בשאלה או שכירות זמן מועט, ומהם ראם אצל אחרים או נסתכל בהם מידי עברו באיזה מקום, ומהם שלא ראה מימיו רק חשק במחשבתו להם, וכיוצא יש מדרגות לאין שיעור, והמבין על דבר, יוכל לדעת ולהתבונן לתקן כל אלה, והתיקון הוא רק ע"י ההשבה למקור שידע שהכל הוא מעצם חיות השי"ת שמחייהו ומקיימו זולת זה היו כלא היו.

מה שנמצא ביד האדם, נועד לו, ובעלותו על חפצים היא מתנת הבורא שמחיה אותו ומקיימו בכך. כשחפץ אבד, והבעלים מתייאשים, ההנחה שהבעלים מבינים ומשלימים עם כך שלא יוכלו למוצאו מסיבות שונות. הויתור וההסתלקות מהחפץ בא מתוך אותה ידיעה ואמונה, שכנראה החפץ מיצה ומילא את ייעודו ותפקידו אצל בעליו הנוכחיים, וכעת הגיע העת שהוא לא יהיה יותר אצלם אלא ימצא בידי אחר, ועל כן הבעלים מתרצים ומסכימים לכך. כאמור, הבעלים לא היו בוחרים לאבד את חפצם ולהפטר ממנו (אא"כ מדובר באבדה מדעת), אך מאחר ונוצרה מציאות לפיה החפץ אבד ואין בו סימנים, או שאין סיכוי לבעליו למצוא אותו, היאוש הוא התרצות והשלמה עם העובדה שהחפץ אבד ויצא מרשות הבעלים, וכל מי שמצאו יכול ורשאי להנות ממנו ולהשתמש בו.  

כאמור, מאבד האבידה לא תכנן לכתחילה לוותר על רכושו, והוא משלים עם המצב שנוצר מחוסר ברירה. גם המוצא לא תכנן לזכות ברכוש חדש, ללא כל מאמץ ועשיה מצידו. בגמ' בסנהדרין צז ע"א נאמר: "שלשה באין בהיסח הדעת, אלו הן: משיח, מציאה, ועקרב". המציאה באה לאדם בהיסח דעתו, ללא כל תכנון מוקדם, אך אם הרכוש כבר הגיע לידו, ולא מתקיימים התנאים לפיהם הוא צריך להכריז, או שלא להשתמש, אלא "הרי אלו שלו", וסדר ההנהגה האלוקית החדש הוא שכעת יהיה החפץ ברשותו.  

  ג. אבידת גוי

אבידה של גוי, או אף בהנחה שהאבידה של גוי (כגון אבידה שנמצאה בעיר שרובה גוים),[14] אין מחזירים, גם אם יש בה סימנים.[15] בגמ' בבבא מציעא כד ע"א נזכר הענין בקצרה:  

תא שמע: מצא בה אבידה, אם רוב ישראל - חייב להכריז, אם רוב נכרים - אינו חייב להכריז.[16]

ובגמ' בבבא קמא קיג ע"ב נזכר הדבר בהרחבה:

אמר רב ביבי בר גידל אמר ר' שמעון חסידא: גזל כנעני אסור, אבידתו מותרת; גזילו אסור, דאמר רב הונא: מנין לגזל הכנעני שהוא אסור? שנאמר: "ואכלת את כל העמים אשר ה' אלהיך נותן לך" (דברים ו, טז), בזמן שהן מסורים בידך, ולא בזמן שאינם מסורין בידך. אבידתו מותרת, דאמר רב חמא בר גורי' אמר רב: מנין לאבידת הכנעני שהיא מותרת? שנאמר: "לכל אבדת אחיך" (דברים כב, ג), לאחיך אתה מחזיר,[17] ואי אתה מחזיר לכנעני.

בגמ' בסנהדרין  עו ע"ב, ישנה התייחסות שלילית למי שמחזיר אבידה לגוי:  

אמר רב יהודה אמר רב: המשיא את בתו לזקן, והמשיא אשה לבנו קטן, והמחזיר אבידה לנכרי, עליו הכתוב אומר: "למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלח לו" (דברים כט, יח).

רש"י שם ד"ה המחזיר (וכן כתב רש"י בכתובות טו ע"ב ד"ה להחזיר):

השווה וחבר נכרי לישראל, ומראה בעצמו שהשבת אבדה אינה חשובה לו מצות בוראו, שאף לנכרי הוא עושה כן שלא נצטווה עליהם.

 הרמב"ם בהל' גזלה ואבדה יא, ג מדגיש אחרת:

אבידת הגוי מותרת שנ': "אבידת אחיך", והמחזירה הרי זה עובר עבירה מפני שהוא מחזיק ידי רשעי עולם.  

לרש"י החזרת אבידה לנכרי, זהו זלזול ופגיעה בצו התורה, שם נאמר שמשיבים אבידה רק לישראל אחיך. המחזיר לגוי פוגע במצוה עצמה ובתוכנה. ואילו הרמב"ם בדבריו מנמק מדוע התורה ציותה שלא להשיב אבידה לגוי, מאחר ובהשבת אבידתם הוא מחזקם. לדבריו, הפגיעה היא בתכלית ובחלוקת הרכוש בעולם. אין הכרח להסביר שהם חלוקים. רש"י הסביר מדוע ה' לא יסלח למשיב אבידה לגוי, והרמב"ם הדגיש את הסיבה בשלה אסרה תורה  להשיב אבידה לגוי.[18] 

ובכל זאת יתכן ויהיה מצב בו תוחזר לגוי אבדתו. בגמ' בבא קמא קיג ע"ב נאמר: "תניא, ר' פנחס בן יאיר אומר: במקום שיש חילול השם, אפי' אבידתו אסור". יש להחזיר כדי למנוע חילול השם. בירושלמי מודגש הצד החיובי. יש להשיב אבידה לגוי כשיתקדש שם השם. בירושלמי בבא מציעא ב, ה,  מסופר על ר' שמעון בן שטח שהחזיר אבידה לגוי וקדש שם שמים בכך. הגוי המאבד בירך את אלוקי ישראל. שם מסופר גם על אבא הושעיה שהחזיר אבידה לגוי, והדגיש בפניו שכך גזרה תורה, ואותו גוי בירך אך אף הוא "בריך אלההון דיהודאי". ועוד מסופר שם:

רבי שמואל בר סוסרטיי סלק לרומי. אובדת מלכתא דילניה דידה, ואשכחיה. אפקת כרוז במדינתא: מאן דמחזר לה בגו שלשי' יומין יסב אכן ואכן, בתר שלשי' יומין איתרים רישיה. לא חזריה גו שלשי' יומין בתר שלשי' יומין חזריה אמר' ליה לא הוית במדינתא אמר לה אין אמרה ליה: ולא שמעת קלא דכרוזא? אמר לה: אין. אמרה ליה: ומה מר? אמר לה: מאן דמחזר לה גו שלשים יומין יסב אכן ואכן בתר שלשי' יומין יתרים רישיה. אמרה ליה ולמה לא חזרתיניה גו שלשי' יומין? אמ' לה דלא תימרון בגין דחלתיך עבדית, אלא בגין דחלתיה דרחמנא. אמרה ליה: בריך אלהון דיהודאי.  

(תרגום מקוצר: ר' שמואל, מצא את אבידת המלכה שהכריזה שמי שימצא את אבידתה תוך שלושים יום יקבל שכר, ולאחר מכן יענש. הוא השיב לה את האבידה לאחר שלושים יום, והסביר למלכה שהוא עשה כן, לא בשל העובדה שהוא פוחד מגזרותיה, אלא בשל צו ה'. אף היא ברכה את ה' ובכך התקדש שם שמים).

יש להשיב את האבידה לגוי, במקום שיהיה קידוש השם, והיכן שימנע חילול השם. כך סיכם זאת הרמב"ם בהלכות גזלה ואבדה יא, ג:  

ואם החזירה לקדש את השם כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה הרי זה משובח, ובמקום שיש חלול השם אבידתו אסורה וחייב להחזירה.

הרב שלמה לוריא, בים של שלמה לבבא קמא פרק י סי' כ כותב שיש להשיב לגוי את אבידתו על מנת לקדש את השם: "ורחמנא ליבא בעי אם דעתו לכך. אבל אם דעתו בעבור שישבחו אותו ולא בעבור אמונת ישראל, או משום שהוא אוהב את הגוי, אסור".[19]

מה עומד מאחורי צו התורה שלא להשיב אבידה לגוי רק לישראל?[20] הסביר זאת בהרחבה הראי"ה קוק, אגרות הראיה, אגרת פט (עמ' צח- צט):

ישראל בהיותו העם הנבחר אשר בחר בו ה' לאור גוים, יש לו זכויות מיוחדות, שלפעמים כשצריך לקיומו או לתועלת הרשמת מעלתו, לותר על איזה חוק מוסרי, גם זה הוא טובה כללית, שחוזרת באחרית אל הכלל כולו. אמנם הגדרים כמה יש לוותר, צריכים להגבלה תורית, לפעמים מקבלה או תקנה, ולפעמים גם מדברים המפורשים בתורה.[21] והנה ההכרעה בין שיתוף הקנין, המעביר קו על כח הצדק "שלי שלי ושלך שלך" (משנה אבות ה, י), ובין הגבלת זכויות כל יחיד ויחיד, זה אחד הדברים הקשים שבעמקי המשפט.    

לעיתים, יש מצבים בהם פלוני אמנם נפגע, והפגיעה בו היא פגיעה מהותית ומשמעותית באושיות הצדק והמוסר, אך הדבר הוא נצרך ומתבקש, מאחר וצומחת תועלת גדולה יותר לכלל. יש אמנם צורך לקבוע כללים ברורים ע"פ התורה או דברי חכמים, מהם הגבולות שבדבר, ממתי אדם מאבד את רכושו האישי, והדבר הופך להיות נחלת הכלל. העקרון מבוסס על כך שקיימת שותפות קנינית בין בני אדם, ועל כן כשנוצר מצב לפיו, אדם מאבד את ייחודו ברכוש שהיה אצלו, הרכוש חוזר לשותפות הכללית. וממשיך הראי"ה קוק:  

והנה על דבר הנאבד (=אבידה), באמת הכריעה תורה, שאחר היאוש, כבר כח השיתוף גובר בו על כח היחוד (=ייחודו של החפץ בהיותו שיך לבעלים מסוימים), והשיקול האלוקי השוה בזה את כף המאזנים לצד הקומונא, שגם בה נמצא גרעין טוב. ובלא יאוש, נתן מקום להכריע על ידו את יתרון השימוש לטוב ולצדק בכח הרכוש. על כן בין ישראל לישראל המשפט הכללי הוא שהשימוש בכח הרכוש הוא כערך שוה כמובן ביחס נערך כללי, שאינו צריך להזדקק לדקדוקי פרטים, ועל כן כח ההתייחדות עודנו פועל על האבידה.

מאחר ובישראל, שיתוף הקנין הוא לכל, הנהגת ה' בעולם היא, שיאושו של אדם מרכושו, מעביר ומחזיר את הרכוש לטובת הכלל, לקומונא, ומי שימצא את המציאה ויקח אותה לידיו – "עד דאתי לידיה" (ב"מ ב ע"א), הוא זה שיזכה בה. כל עוד הבעלים לא התייאשו, הם בעלי החפץ, על אף שהוא לא נמצא כעת ברשותם. אך באשר לאבידת גוי, כותב שם הראי"ה קוק:

אבל אם החזקה היא שכח השימוש ברכוש זה כשיהיה ביד המוצא, יהיה יותר נאות לטובת כלל האנושיות באחרית, מאשר שיהיה ביד בעל האבידה, אז כבר מספקת היא תביעת הצדק להכריע לצד הקומונא והשיתוף הכללי גם כן באבידה מבלעדי יאוש, והוא איסור החזרת אבידה לגוי, שלולי הדעה הכוללת של רדיפת הצדק הרחוק, לא די שלא היה נאסר כי אם היה נכנס בכלל חיוב.

כאמור לעיל, הרכוש שביד האדם הוא מאת ה', והוא שייך בעצם לכלל. לגוי אין קנין מהותי בחפץ, אלא רק יכולת שימוש בו,[22] ועל כן אין צורך ביאושו של הגוי לרכוש שנאבד ממנו, והתועלת הכללית שתצמח מזה, היא שישראל שמצא את המציאה הוא זה שיזכה בה. אמנם במקום בו אם לא תוחזר האבידה יהיה בזה חילול השם, או לחילופין במקום בו אם תוחזר האבידה יהיה בזה קידוש השם, אזי התועלת הכללית שתצמח מזה היא קידוש השם שבדבר, ועל כן יש להחזיר לגוי את האבידה. כך ממשיך וכותב הראי"ה קוק:

ועל כן בכל מקום שיוכל שם שמים להתקדש, וקדושת שם שמים היא באמת הכרה הבאה מן החוץ, שכוחה של תורה פועל כ"כ על פרטי אישי האומה, לוותר מזכויותיהם הפרטיות בשביל טובת הכלל שהיא עצמה מדה משובחת מאד, אז כבר הדבר חוזר לעצמיות חיובו, ודרכי שלום זה, הוא מיוסד על עומק האמת מצדי צדדים.  

העקרון המנחה הוא התועלת הכללית שתצמח מהטיפול האבידה. העברת הרכוש הנאבד לידי הכלל ולזוכה בו ראשון, או השבת האבידה לגוי, כשכך יתקדש שם שמים, ולפחות לא יתחלל.

סיכום

אדם שאיבד חלק מרכושו, שלא לרצונו ושלא לטובתו, רכושו הופך להיות נחלת הכלל, עד שיזכה בו המוצא הראשון. כל זה איננו מקרי. כך סדר ההנהגה האלוקית. בדרך כלל אדם קונה רכוש וקנין לאחר עמל ויגיעה, ולעיתים הוא זוכה במתנה ללא כל מאמץ. הרכוש והקנין הם של הקב"ה, ואבידה- ומציאה, גם הם חלק מהדרכים לחלוקת הטוב והשפע האלוקי בין בני האדם. פעולת היאוש של המאבד, היא השלמה והתרצות  עם המצב החדש שנוצר, והיא מסלקת לחלוטין את בעלות החפץ ממנו, ומאפשרת למוצא לזכות בו. ההשלמה היא קבלת הגזרה, כשלחפץ אין סימנים, או שאפסו הסיכויים למוצאו עם סימנים. היא הבעה וביטוי חיצוני לאשר מתחולל בקרבו של המאבד. הוא מודע לסדר האלוקי החדש שיהיה בעולם באשר לרכושו האבוד, ומקבל בתנאים שנוצרו את העובדה שמקומו של החפץ הוא ברשות הרבים, ואצל המוצא הראשון. היכולת והאפשרות לזכות באבידת גוי, אף היא בסוד ההנהגה אלוקית וההשגחה הפרטית, מאחר ואין צורך ביאושו של הגוי. רק במקום בו יהיה חילול השם או לחילופין יתקדש שם שמים, שאף תחום זה שיך לכלל, אזי יש להשיב את האבידה לגוי. 

תגובות