הכעס לא הלך לשום מקום.

שנה אחרי הגירוש, ובני משפחת טשנדי, פעם מנווה דקלים והיום מניצן, עדיין כועסים. "הכעסים ימשיכו כל חיינו", הם אומרים, "ואולי גם בדור השני. אפילו השמחה שלנו כבר אינה אותה שמחה. משהו קצת כבוי בפנים" * לפני שנה פגשה אותם יפה גולדשטיין לראשונה, בבית המלון בירושלים. עכשיו היא חזרה ופגשה אותם בבית בניצן. שנה חלפה, אבל נראה כי מעט מאוד השתנה

לפני מספר שבועות, התקשרו מצה"ל לבית משפחת טשנדי שגורשה לפני שנה מנווה דקלים, כדי לבדוק ולעדכן את פרטי הכתובת של אחד הבנים, פניאל.
הבחור, בן 24, לוחם ביחידה מובחרת של גולני, לא ממש הרגיש שהוא רוצה קשר עם צה"ל, אחרי שגורש בידי חיילי צה"ל מביתו. כשהפקידה הקריאה את הכתובת הישנה בנווה דקלים ושאלה אם זו הכתובת הנכונה, ענה לה בגיחוך מר: "כן". הפקידה אמרה "תודה" וסגרה את הטלפון.
כשבוע לאחר מכן התקשרו שוב מצה"ל. הפעם אמרו כי חל בלבול. "אנחנו רושמים את הכתובת בנווה דקלים, והמחשב לא מאשר", הסבירו.
חנה טשנדי, אימו של פניאל, נזקקה לאיפוק גדול כדי להגיב בשקט לפקידה הנבונה של צה"ל: "את יודעת למה זה קורה?", אמרה לה, "כי המחשב זוכר את מה שאתם כבר הספקתם לשכוח. הוא זוכר שצה"ל קרע אותנו בכוח מבתינו, הוא זוכר שבאו עם בולדוזר והרסו לנו את הבית. הוא זוכר ואתם לא". הפקידה התנצלה במבוכה גדולה.
כמעט שנה לפני כן פגשתי לראשונה את משפחת טשנדי, שהפכה למיתוס בעקבות הקרב הנחוש האחרון שניהלו בני המשפחה על הבית בגוש קטיף. באותם ימים מרים ניהלו ההורים אפרים, חנה, וילדיהם רעות, ברכה, פניאל, מתניה ונועם - ארבעה מהם בוגרי צבא ושניים בגיל בית ספר יסודי - בסיוע כ-50 שבחי"ם, קרב התבצרות מר שהסתיים בהוצאתם בכוח על-ידי חיילי צה"ל, לאחר שמונה שעות של מאבק.
למעשה, בית טשנדי הוא כנראה היחיד שניהל מאבק קשה עם הצבא, ונגדו הופעל כוח אלים מצד הצבא. סיפור המשפחה הונצח לאחרונה בספר "שחר כתום", בו מופיע גם הבן פניאל, כשהוא מפונה בכוח על-ידי החיילים.
אז, לאחר הפינוי, נפגשנו בבית המלון בירושלים והם סיפרו לי על הבית שהיה ועל העתיד הלא ברור.
היום, שנה לאחר מכן, ולמרות שחלק נכבד מהציבור, ביניהם כמה פקידים של צה"ל, כבר שכחו את מה שקרה כאן בקיץ הקודם, עבור בני המשפחה מדובר עדיין בזיכרון יום-יומי וקשה. זיכרון שלא מרפה.
"עברנו שנה מטורפת לגמרי. השנה הקשה בחיי", אומר אפרים טשנדי. "בשבוע הראשון אחרי הגירוש, ישבנו שבעה ובאו אינספור מנחמים. כבר אז הרגשנו מרומים אבל עוד לא ידענו עד כמה. אחרי השבוע הראשון קמתי ויצאתי להקים הכל מחדש. במשך חודש הפעלתי בית ספר לבנים בנתיב מאיר, ובית ספר לבנות בתוך בית ספר נועם. כשהתחלנו להסתגל, נאלצנו שוב לעבור, הפעם לשפיר. אנחנו נשארנו בירושלים, ונאלצנו לנסוע כל יום לבית הספר, מרחק של 150 ק"מ הלוך וחזור. היה צריך להקים שם הכל מעפר. לא היה כלום. כל דבר דרש מאבק, וכל דבר היה צריך להסביר למה. התחושה היתה של השפלה. הרי הכל צריך היה להיות מובן מאליו לאחר שגירשו אותנו מהבית. השקעתי בשנה הזאת יותר אנרגיות נפשיות מכל דבר אחר שעשיתי בחיים. זה סחט אותנו רגשית. הורי הילדים היו מאוד מכונסים בעצמם, לא היה להם פנאי נפשי לטפל בילדים וגם לנו היה קשה בשל מה שעבר עלינו".

פלשתינאית במטבח

משפחת טשנדי הגיעה לנווה דקלים עוד כשהיו שם רק חולות ים. יחד עם חבריהם הפכו את המקום לגן פורח וגידלו שם בית ומשפחה. לפני מספר שנים יצאה המשפחה לשליחות חינוכית במקסיקו, אך קטעה אותה ושבה הביתה כשאיום הגירוש החל להיראות מציאותי.
בני המשפחה מספרים כי התלבטו ארוכות באם להיאבק בחיילים או לצאת מהבית בשקט. "הרי זו היתה הדילמה תמיד", אומר אפרים.
בחודש אב קיבלה המשפחה החלטה חד-משמעית: איש לא עוזב את הבית בשקט ומרצון. הם פנו לשבחי"ם שגרו איתם בשבועות שלפני הגירוש והודיעו להם שהם מתכוונים להתבצר. הם הציעו למי שזה לא מתאים לו לצאת לפני שהכל מתחיל.
"איש לא יצא", הם מספרים. "להפך. היו בין השב"חים גם כאלה שבאו במיוחד, לאחר ששמעו כי מכאן לא יוצאים בלי מאבק. הם ביקשו להישאר ואנחנו היינו גאים ברצונם, כי זה לא בא מלחץ שלנו".
ש. שנה אחרי, אתם לא מצטערים על ההחלטה ההיא?
חנה: "פגשתי לאחרונה מישהי שהחליטה להוציא את ילדיה מהגוש רגע לפני העקירה. היא אמרה ששמחה על שעשתה זאת כי בכך חסכה מהילדים את המראה הקשה הזה. לדעתי, הנושא הזה נתון למחלוקת. ילדיי, שעברו את רגע הגירוש, אולי כועסים יותר כי ראו הכל, אבל הם אומרים שהם מרגישים כי יצאו מהחוויה הזו בריאים. מבחינתם, הם טעמו את טעם המלחמה על הארץ ועל הבית, ויצאו מהמאבק בכבוד. היום, לטענתם, הם לא הולכים בהרגשה שהיו יכולים לעשות יותר. זו היתה חוויה כואבת אבל גם מעצבת ומבגרת ולכן אנחנו לא מצטערים על כך".
מצלמות הטלוויזיה תיעדו את הרגעים האחרונים של משפחת טשנדי בביתה, ששכן 800 מטרים מהים. אפרים טשנדי, עד אז מנהל בית הספר המקומי וחטיבת הביניים בנווה דקלים, נראה אז פורק את הכאב והזעם בבכי על כתפי חבר. רעייתו חנה, יועצת חינוכית בבית הספר המקומי, צולמה מתבוננת על מטבחה הגדול והיפה ואומרת במין הכחשה: "קשה לי לחשוב שפלשתינאית, שבעלה זרק עלינו פצמרי"ם, תבשל במטבח שלי".
שנה אחרי, ושום פלשתינאית לא מבשלת במטבח שלה. המטבח, הבית, הגינה הירוקה, היישוב בתוכו גרו וכל גוש היישובים שסביבו – הפכו לעיי חרבות.
משפחת טשנדי מוקמה לאחר הגירוש במלון ירושלמי. הכרתי אותם באותם ימים, כאשר המציאות הזמנית שהובטחה להם נמשכה על פני שבעה חודשים ארוכים ומייגעים, בלי מרחב מינימלי לסדר קצת את המחשבות בראש, שלא לדבר על חיים נורמלים. אחרי פורים הם עדיין היו שם, בבית המלון, מחכים כבר לעבור למקום משלהם. איכשהו נדמה היה כי בני המשפחה אמנם יצאו מהקרב על הבית מחוזקים, אבל בשנה שחלפה הצליחו השלכות החורבן וקשיי היום-יום לסחוט ולשחוק אותם.
"בית הספר והעבודה הקשה סביבו גזלו את כל הזמן שלי", מספר אפרים. "דאגתי לטפל בילדים ובצרכים הקיומיים של כולם. ב"ה, הצלחנו לעשות דברים שלא האמנו שנעשה. עשינו למעלה מעשרים פרוייקטים של שיקום פסיכולוגי ופעילויות הפגה, טיפולים בתנועה ואומנויות. הוספנו חודש לימודים. והנה, כשהכל כבר נכנס למגמת עליה, שוב סוגרים את בית הספר שלנו ומאחדים אותו, לפי דרישת ההורים, עם תלמידי ת"ת עצמונה שנשארו בניצן. זה אולי לא שייך להתנתקות, אבל לסגור היום את בית הספר, שבקושי הצליח לאסוף את שבריו, זה כמו לבלום את הסוסים באמצע העליה".
כשבועיים לפני פסח עברו, עם כל החמץ, לקרוואן שבנייתו סוף סוף הושלמה. "שמחנו לחזור ולחיות יחד בבית", הם אומרים, "אבל קיבלנו מעברה מודל 2006. נכון, זה בית. ההרגשה אחרת. שוב לא נפרדים לחדרים נעולים במלון ושוב חזרנו לחיות במרחב מחיה פרטי, אבל זה לא זה. היתה תקופה שביכינו את מה שאיבדנו. הבית הזה הוא שליש מהבית שלנו. שני שלישים מהתכולה שלא נכנסה, מאוכסנים בקונטיינרים ובמחסן ענקי, ואלו דברים שחסרים לנו ביומיום. בעוד כמה חודשים אנו צפויים לקיים בר-מצווה לבן הצעיר שלנו ועד עכשיו לא יודעים איפה נארח את כל האורחים.
המקרה שלנו, חשוב לזכור, הוא עוד מקרה טוב. לשנינו יש עבודה, גם אם עקירת גוש קטיף גרמה להורדת כל מיני סעיפי תשלומים במשכורותינו. אנחנו לא מרשים לעצמנו להתלונן כש-70% ממגורשי גוש קטיף עדיין חסרי עבודה".

"לנו לפחות יש שתי משכורות"

את חנה אני תופסת במחסן הענק ששכרו בני המשפחה כדי לאכסן כשליש מתכולת ביתם. היא יושבת שם, ומנסה להכניס איזשהו סדר בחפצים, שכל השנה שכבו שם מעורבבים, אבל זה קשה. המקום מחניק ואין תאורה.
"הבית שלי נחרב", היא אומרת. "אין לי לאן לחזור, והמצב הנוכחי הוא ברירת המחדל. אני לא יכולה לומר שאנחנו מקרינים עצב כל הזמן. זה לא נכון. אנחנו מנסים לשמוח, ומבחינה זו אנחנו בוודאי גיבורים כי מנסים להמשיך את החיים ועושים הכל כדי שיהיה נעים. הגירוש מהבית שלנו מלווה אותנו כל הזמן אבל חייבים להמשיך לחיות. זה לא ממקום של סליחה או השלמה. הכעס שלנו לא הלך לשום מקום. הכעסים ימשיכו כל חיינו, ולדעתי גם בדור השני. רק היום מבינים את כל היקף ההשלכות של הגירוש הזה. את השינויים במשפחה, בעבודה ובשכנות. אפילו השמחה שלנו איננה אותה שמחה. משהו קצת כבוי בפנים".
לפני כמה ימים אמר לה בעל המחסן: "תתכוננו, כי מתכוונים לשפץ כאן ותצטרכו להוציא את הדברים". חנה פרצה בבכי כשהלך. לאן היא לוקחת את הדברים משם? שוב אריזה והובלות? שוב ארגון של הבלגן?
על בית קבע הם לא מדברים. זה עניין רחוק, ואולי יקרה בעוד ארבע או חמש שנים. "שנה אחרי העקירה, עדיין לא סיימו לערוך את השמאות והזכאות שלנו", מסביר אפרים, "ומבין אלפי המובטלים של גוש קטיף יש גם רבים שנאלצים להתפרנס מהמקדמות של הפיצויים, בהיעדר אלטרנטיבה אחרת או אבא שידאג להם. מבחינה זאת, אנחנו מבורכים. מהמשכורת שלנו אפשר לחיות".

אין ביטחון בלי עזה

קצת לפני יום השנה לחורבן, קרה מה שקרה בכרם שלום וצה"ל, שיצא מעזה על מנת שלא לשוב, נכנס שוב.
חנה טשנדי אומרת שעד הארוע הנורא ההוא, עוד הצליחו לנהל מראית עין של שגרה ולדחוק את התסכול, "הרי היינו חייבים להשקיע אנרגיות בלהמשיך". אבל ברגע בו נכנסו חיילי צה"ל לעזה "מצאתי את עצמי מוצפת. כל הכעס יוצא. אני מרגישה שהכל היה לחינם וזה מגביר את התסכול. היום מבינים שבוגי יעלון צדק. הרי כל-כך אבסורדי שהוציאו אותנו במטרה להוציא את צה"ל מהאזור ובסוף התברר שאי אפשר לשמור על ביטחון בלי להיות שם.
"שמעתי בטלוויזיה איש צבא בכיר שהתייחס לנפילת פצצה מעזה ואמר שהנסיגה ללא ספק פגעה בכוח ההרתעה של צה"ל, זה מתסכל. בנוסף, ברור לי שהאסימון לא ירד לעם ישראל, וזה אולי הכאב הגדול מכולם. הכאב שאי אפשר לתאר".

מתוך מוסף השבוע של הצופה

הדפס

תגובות