לפני שנה בדיוק עשה שי גפן את הימים הקשים שלפני הגירוש בביתו של השליח הרב יגאל קירשנזפט בנווה דקלים. השבוע, שנה אחרי, כאשר תוצאות החורבן מקבלות צורה של עשן, אש, מלחמות והרוגים, חזר העיתונאי שי גפן לפגוש את משפחת קירשנזפט בקראוילה שלהם בישוב ניצן, במטרה לשמוע ולהרגיש מקרוב מה עובר של השליח ובני משפחתו בימים אלו בהם מציינים שנה לגירוש    בשיחה אישית מרתקת ונרגשת מגולל הרב קירשנזפט את אירועי הימים ההם בגוש קטיף, הזכרונות, הימים הראשונים והאחרונים, ורגעים אותם לא ישכח לעולם  מאת: שי גפן

רק לפני שנה עשינו את ימי ערב הגירוש בבית הרחב של משפחת קירשנזפט בנווה דקלים. בית שהיה סמל לחסד ושליחות בחבל עזה. גם בימים הטרופים ההם, אירחו בני הזוג קירשנזפט את מאות האורחים בסבר פנים יפות, ממש כאילו שום דבר לא עתיד לקרוא. בית תוסס ששקק פעילות ושליחות במשך 23 שנים; בו גידלו הרב יגאל ורעייתו השליחה מרת ציפורה את שנים-עשר ילדיהם במסירות נפש תחת מטחי האש יריות מהמארב.
 
כל זה נגדע לפני שנה בימי חודש אב, כאשר כוחות הגירוש לבושי המדים השחורים נכנסו בטור נוקשה לביתה לפנות בוקר, והחלו לסחוב את האנשים החוצה בזה אחר זה אל האוטובוסים שהמתינו בחוץ. לאחר סיכום עם מפכ"ל המשטרה, ניתנה הרשות לר' יגאל לעזוב את הגוש אחרון מבין האזרחים, אך הוא לא עמד במראות ובקולות, נטל את חפציו ועזב את המקום שהיה חלק בלתי נפרד מחייו.
 
שמונה חודשים שהו בני המשפחה במלון 'קיסר' בירושלים, ורק לפני כארבעה חודשים עברו להתגורר בקראוילה בניצן, שם, כחיילים נחשונים בחיל החלוץ של הרבי מלך המשיח, פתחו מחדש את בית חב"ד למגורשי גוש קטיף החולש למעשה על כל הריכוזים בהם מתגוררים המפונים.
 
היה צריך לנשום נשימה עמוקה, לעצום עיניים, ולקחת הרבה-הרבה אויר כדי להתחיל הכול מההתחלה. אבל אצל משפחת קירשנזפט אין זמן להתעסק עם הכאב האישי הכבד מנשוא שהם חוו וחווים יום יום; השליחות היא קודש לפני הכל.
 
כאמור, במלאות שנה לגירוש, שמנו פעמינו לביתו של השליח, כדי לעצור קמעה את שגרת החיים, ולשמוע על התחושות, בעיקר על רקע מאורעות האחרונים בצפון והפליטים מהצפון שאלפים מהם הגיעו ל...באזור ניצנים. מהשליח ורעייתו שמענו גם על מה שעבר מאז, על הימים שהיו ואינם, וגם על העתיד.
 
שנה אחרי...
 
(אנחה כבדה) כן. לא מעכלים. השבוע היה כינוס של תושבי נווה דקלים לציון שנה לגירוש. הקרינו שם סרט מצמרר של הרופא החב"די סוזי נמיר כיצד היה ביום האחרון בביתו בגוש קטיף. צוות טלוויזיה תיעד את היום האחרון, את הפריצה לבית, ואז לפתע כל החוויות עולות מחדש. לפתע אני מבין שבעצם גם אנחנו מגורשים.
 
איך למעשה עברה השנה על המגורשים?
 
בשתי מילים: שנת אבל. המגורשים כולם במצב נפשי חמור מאוד. אנשים לא יוצאים מהבית. אין רצון לחיות. אנשים ברובם לא עובדים. בניצן יש אחוז אבטלה גבוה מאד. קשה להוציא אנשים מהבית לפעילות. אם בעבר היו מאות נשים מגיעות לכנסים שאנו עורכים, הרי שאל הכינוס שערכנו לפני שבועיים, הגיעו עשרות בודדות. אנשים שקועים בתוך עצמם; הם עדיין בהלם ממה שעבר עליהם. אנשים קיבלו מעט מאד ממה שמגיע להם בדין. מדהים שכל אלו שהלכו ראשונים למינהלת הגירוש כדי 'לסגור עניינים' מהר, קיבלו את המכה הכי גדולה וכיום הם אלו שמארגנים את ההפגנות נגד הממשלה.
 
שמענו כי גם מצב הנוער אינו שפיר?
 
הבעיות קשות מנשוא. יש בעיות קשות בתחום הערכי. צריך להבין שזה נוער שגדל על אמונה במדינה ובצבא תוך סגידה לממשלה. גוש קטיף היה באחוזים המספר הגבוה יותר ביותר מקרב הקצונה מול הממוצע הארצי. כעת הם מגלים שהכל רקוב. שבר על שבר.
 
ובכל זאת...
 
מעט אור במנהרה החשוכה הזאת, כאשר אנו רואים שאנשי גוש קטיף ברובם שומרים על קשר זה עם זה; מנסים עד כמה שאפשר לשמור על אחדות הקהילות למרות הכל.  

 
שמונה חודשים שהיתם במלון לשם נזרקתם מיד לאחר הגירוש ביום חמישי י"ג אב.
 
אלו מחזות שלא נשכח אותם לעולם. הילדים בכו ללא הפוגה. כשהגיע ערב 'שבת נחמו' תשס"ה, אמרתי לכל הילדים שלי כי עד שבת אפשר לבכות אבל מיד עם כניסת השבת יש להפסיק, שכן בשבת אין עצב. שבוע שלם לא יצאנו מהחדרים. לא רק אנחנו, אלא כל מי שהיה אתנו. ממש 'שבעה' לאבל ו'שלושים' למספד.
 
הימים במלון היו לא פשוטים. לפתע אתה מגלה שיש גניבות. בגוש קטיף לא ידענו מה זה גניבות; אף אחד לא נעל את הבית בלילה. פתאום אנחנו המגורשים מגלים עולם אחר. לי עצמי גנבו את המחשב ועוד חפצים.
 
ההתאוששות לא הייתה קלה. גם מי שרוצה להתאושש, היה לו קשה מאד. מצד אחד צריך להמשיך את שגרת החיים, ומצד שני צריכים להתעסק ולהתמודד עם אלף ואחת בעיות שנוצרו. חקלאים בגילי, 55, ואנשי עסקים, עובדים ואנשי עמל, כולם איבדו את הטעם להתחיל מההתחלה. גם מי שרצה להמשיך, גילה לפתע שכולם ברחו לו.
 
היית התושב הראשון בנווה דקלים כמעט 24 שנות שליחות ללא הפסקה.
 
ליוויתי את נווה דקלים מהמסד ועד הטפחות. לפני 24 שנים בדיוק, בחודש אב, הנחנו את הקראוון הראשון בנווה דקלים ובו גרנו כאשר הכל עדיין היה דיונות. היינו שותפים בכל בניה ובכל דבר שזז בנווה דקלים. הכל בנינו בעשר אצבעות. השבוע התפרסמה התמונה של ישיבת ההסדר החרבה ואני עוד זוכר את הנחת אבן הפינה לישיבת ההסדר כאשר ד"ר יוסף בורג הגיע לנאום וצעקנו עליו ולא נתנו לו לדבר, כיוון שהיה שותף לגירוש מחבל ימית שגם ממנה גורשתי.
 
עברנו הכל בגוש. עשרות מחברי נרצחו בגוש קטיף במהלך השנים הי"ד, ביניהם רבני הישובים הרב בירן והרב שורשן והרב הרמה הי"ד שהיו מנותני הטון בגוש. מאידך עשינו גם את השמחות של כל בני המשפחה: הבריתות, קריאת השם לבנות מעל בימת בית הכנסת, הקידושים. כעת הכל עולה וצף... על כל מטר בגוש קטיף הייתה מלחמה. אלו היו עשרים-וארבע שנים של מלחמה רצופה על הישוב היהודי במקום, גם מול הערבים וגם מול היהודים. לא היה יום ללא מאבק. הכרנו את כל הסמטאות בעזה. לא היה מטר שלא הכרנו.
 
במהלך השנים יצרת קשרים ענפים עם כל אנשי הצבא והמשטרה במקום.
 
נכון. במשך שנים יצאנו לפעולות לילה כדי להביא קפה לחיילים, וכן במבצעי חנוכה ופורים עם אנשי הצבא, ומדובר באלפים רבים. יצרנו קשרים עם כל מפקדי הצבא והמשטרה מהזוטרים ועד הבכירים, כולל אלופי הפיקוד. הגענו למוצבים הכי נידחים וביקרנו את כולם.
 
אני מכיר את כל הרצועה כעל כף ידי. עד הסכמי אוסלו הארורים היינו נוסעים בעזה בחופשיות רבה. לא מעט שליחויות סודיות ביצענו בעזה כאשר הצלנו נערות יהודיות מנישואין עם ערבים. ישנם דברים שהשתיקה יפה להם, ואולי בעתיד הדברים עוד יסופרו.
 
אחד הדברים הטובים שארעו בעקבות פרוץ האינתיפאדה, כאשר רבים מהערבים זרקו את נשותיהם היהודיות ובכך ניצלו חייהן. מובן שהקשרים עם הממשל הצבאי והקצינים באיזור סייעו לנו רבות גם בנושאים אלו.
 
משפחת קירשנזפט חוותה בגוש קטיף גם ניסים גלויים לא מעטים...
 
אנחנו עצמנו אכן זכינו לניסים גלויים. לפני שנתיים חזרנו מכפר חב"ד, כאשר נקלענו לירי מהמארב על המכונית שלנו. התינוק מנחם מענדל שהיה בסל-קל ניצל בניסים גלויים, למרות הרסיסים שהתרסקו לידו. התברר לאחר מכן כי אחז בתמונת הרבי. גם נחמיה שלנו ניצל בנס לאחר 'נחיתה' של פצמ"ר בחצר הבית.
 
חודש לפני הגירוש זכיתי גם אני לאחד הניסים הגדולים, כאשר הייתי יחד עם הנגיד הרב זאב רב נוי מלוס אנג'לס שהגיע במיוחד להתנדב להיות עם ה'טנק' במשך שלשה ימים, ואז נפגענו מפצמ"ר שנחת ישר לידינו. נפגענו מרסיסים ובניסים גלויים ניצלנו. רסיס אחד שחדר לגבי, נעלם כלא היה לתדהמת הרופאים.
 
גוש קטיף היה גוש של ניסים גלויים. לאור כל מה שקורה מאז הגירוש, כולם מבינים באיזה מצב עמדנו ומה המשמעות האמיתית של עמידת גוש קטיף.
 
רק כיום אנשים מתחילים לעכל מה עבר על גוש קטיף, לא מעט בזכות מטחי הטילים שנופלים כיום על ערי הצפון. אנשים מתחילים לקלוט מה המשמעות של אחיזתנו בגוש קטיף במסירות נפש למרות המטחים הבלתי פוסקים במשך חמש שנים. לנוכח מה שקורה בצפון, יהודים עוזבים את בתיהם לכל מקום אפשרי, בעוד שיהודי גוש קטיף עמדו בגבורה עילאית ובמסירות נפש שלא רואים כדוגמתה.
 
ובתוך כל המצב הזה משפחת קירשנזפט עסקה בשליחות ללא הפסקה והחזיקה את הגוש למעשה?
 
אני זוכר שכתבנו לרבי בשנת תשמ"ח דו"ח על הפעילות בחנוכה. הרבי השיב לנו בתשואות חן לדו"ח והוסיף שתפקידנו לשמוח ולשמח. לא הבנו מה הרבי רוצה מאתנו. מה, אנחנו ליצנים שתפקידם לשמח? אבל אז פרצה האינתיפאדה וכל הצרות בעקבותיה, ואנחנו היינו מקור של השראה ושמחה לתושבי הגוש; רבים החזיקו מעמד עד הסוף בגלל הפעילות של בית חב"ד.
 
זוגתי שתחיה פעלה במסירות נפש רבה. אחת הפעולות הגדולות שעשתה בשנים האחרונות הייתה מסיבת ראש חודש בה השתתפו מאות נשים מכל רחבי הגוש. היינו מביאים מרצים מהשורה הראשונה ומביאים הרבה מאד שמחה. זה אחד הדברים שהחזיקו את הגוש ואת האנשים לעמוד חזק ולא להישבר.
 
הרי כל מי שמתבונן במה שעברנו כאשר ששת אלפים פצמ"רים(!) עפו על הבתים ללא התראה מוקדמת, ללא "שחר אדום" וללא אזעקות מקדימות, הכל היישר על הבתים. יריות מהמארב. ואף על פי כן - אנשים לא רק שלא ברחו, אלא יהודים רבים הגיעו לחזק אותנו. המשיכו לבנות ולהתחזק. על שטח של קילומטר מרובע בנווה דקלים, עפו בחמש שנים למעלה משלשת אלפים פצמ"רים! אצלנו לא היו 'שטחים פתוחים'. אנשים צעקו עלינו 'משוגעים, מה יש לכם לחפש שם?' נערך מסע דה-לגיטימציה מכל הכיוונים, והנה כאשר מצב דומה קורה בצפון ובשדרות, רואים את ההבדל.
 
מובן שאני לא מאשים. המצב שאנשים בורחים בצפון, הוא מצב טבעי לחלוטין; כך גם בשדרות. בגוש קטיף החיים היו מעל הטבע. ראו קדושה על האנשים. גוש קטיף היה גוש של תורה וחסד באופן שלא ראו דבר כזה. אם נזכיר גם את אהבת ישראל הגדולה ששררה בגוש, דבר שלא רואים כדוגמתו. בבית הכנסת אנשים היו "רבים" כדי לוותר אחד לשני על עליות וכיבודים, דברים שלא רואים במקומות אחרים. רק נתינה ונתינה.
 
לאחר הגירוש, אנשים נאלצו להתחיל להכיר את העולם, מלשון 'העלם', על כל המשמעות שבו. אחד המשברים שעברו התושבים, היה להתרגל לחיות במקומות אחרים, באווירה אחרת, כאשר עשרות שנים התרגלו להיות בשבת אחים גם יחד בגוש קטיף. אלו היו שנים בהם חיינו ממש במצב של גאולה.
 
מה הדבר שנחרט אצלך יותר מכל בימים הנוראים של הגירוש?
 
אני חושב שתושבי נווה דקלים יזכרו לעד שני אירועים מרטיטים שהתקיימו ביום האחרון. חנוכת מקווה חב"ד, ולאחר מכן חגיגת הכנסת ספר התורה המיוחד שהוכנס לגוש קטיף על ידי 'המטה העולמי להצלת העם והארץ'. אירוע זה ייחרט לעד. ריקודים ושמחה כזאת לא ראינו מעולם. רק בשבוע שעבר אמר לי שכן שאלו הם האירועים שהוא לקח עמו מגוש קטיף. כנראה שזה היה ה'בירור' האחרון לפני החורבן הגדול.  

 
במבט לאחור, הרי כל השנים דיברו על הצורך ב"הסדר חדש". האם עלה בדעתכם שיום אחד אכן תגורשו בצורה אכזרית כל כך?
 
לא. אצלנו בגוש קטיף שלטה הרוחניות ולא הגשמיות. כל כך הרבה פעמים דיברו על כך, ובסוף הכל נפל. גם רבין שהלך על הסכמי אוסלו, דיבר על כך שהגוש יישאר במקומו. אפילו שרון לפני החורבן אמר כי "דין נצרים כדין תל אביב". הניסים שהיו כאן באלפים נתנו לנו ביטחון גמור שכל המזימות אכן לא ייצאו אל הפועל.
 
היכן למעשה נכשלתם?
 
מבחינתנו לא נכשל שום דבר. תושבי גוש קטיף עמדו כגיבורים ובמסירות נפש עילאית שלא תתואר. היום כולם פותחים את העיניים ומבינים מה עבר עלינו ובאיזה מצב נאלצנו לחיות. לא היה כדבר הזה בהיסטוריה של ארץ ישראל. רק עכשיו כתב תושב חיפה מאמר בעיתונות, בו ביקש סליחה שזרק את תושבי גוש קטיף מביתו כאשר באו להתחנן על נפשם. "עכשיו אני מבין מה הם עברו", כתב.
 
הייתה שמועה שגם לביתך הגיע שכנה מהיישובים הסמוכים לבקש סליחה?
 
אכן כך. אישה מאד מלומדת, פסיכולוגית במקצועה, מהמושבים הסמוכים הגיעה לבתינו ופשוט עמדה בדמעות וביקשה מאתנו סליחה שלא עמדה לימיננו ותמכה בגירוש. הם דיברה ואני וזוגתי לא ידענו מה לומר לה. היא השאירה תרומה לבית חב"ד ובעז"ה גם ביקשה שנייסד אצלם שיעור תורה.
 
היו לא מעט שהתקשרו, כאלו שהכרנו מהעבר ולצערנו חלקם נמלטו כעת מבתיהם בצפון... אנשים שראו איזו רעידת אדמה חולל הגירוש ובינים איזה טעות הם עשו כאשר ישבו מהצד.
 
המצב הנוכחי לא פשוט. איך אתה רואה את הצבא מנסה להלחם בחזית הצפונית והדרומית ולמעשה לא מצליח להגיע להישגים?
 
זה היה צפוי. בשנים האחרונות היה הצבא עסוק בהכנת גירוש מתוך תקציבי עתק. הפעילו פסיכולוגים ותוכניות שונות ושמונות כדי להוציא לפועל את גזירת הגירוש. הביאו סוסים מגרמניה וציוד פריצה משוכלל ביותר כדי לפרוץ בתים. עשרות אלפי חיילים גוייסו למשימה ובראשם חיילי חיל האוויר, מה הפלא שאין להם סייעתא דשמיא להכניע את האויב שמצפון. מה הפלא שזו התוצאה?!
 
מהיכן יורים המחבלים? בדיוק מאותם מקומות מהם גורשנו. הערבים שקיבלו פרנסה מהיהודים, בוכים יותר מאתנו. סיפר לי חקלאי שהתקשר אליו ערבי ובכה לו שבחממות שלו לא גדל כלום. הוא עושה בדיוק אותן פעולות כפי שעשה שעה שעבד אצל בעל-הבית שלו, אך הוא לא רואה הצלחה. אין ברכה במעשה ידיהם, והם יודעים זאת. פרט למחנות אימונים מהם פוגעים בערי ישראל, אין שם כלום.
 
לאיזה חשבון נפש אתה מצפה מהציבור?
 
לצערי היו מפלגות שתמורת 290 מיליון הסכימו להיות שותפים לגירוש ואפשרו לשרון לבצע את הגירוש. לא לחינם אמר השבוע האדמו"ר מבוסטון (אותו זיכיתי לארח בגוש קטיף) כי כל מה שקורה כעת, הרי זה מידה כנגד מידה. חשבון הנפש צריך להיות, כיצד אפשרו לבצע פשע שגרם לחורבן עם ישראל, וזאת מלבד העושק והגזל שגזלו מתושבים תמימים את חייהם, פרנסתם וכבודם. הרבה יהודים מרגישים כעת את המשמעות האיומה של ל"להיות מגורשים".
 
וכמה מילים להנהגה בחב"ד. הרבי צעק על שלימות הארץ כפי שלא צעק על שום דבר. אומר בלשון עדינה וזהירה: ציפינו להרבה יותר מחב"ד.
 
וביחד עם זאת אני רוצה לשבח את הרבנים שעמדו במסירות נפש ועמדו למען גוש קטיף, כמו הרב דוד דרוקמן רבה של קרית מוצקין, 'המטה העולמי להצלת העם והארץ' בראשות הרב וולפא והרב ראפ, וכל האנשים החשובים והמשפיעים שהגיעו להיות איתנו בשעת הגירוש וחיזקו את רוחנו. אני חושב שיש לעם ישראל הרבה מה ללמוד מהם, ומכל האנשים שתמכו וחיזקו אותנו ללא הרף. חבל שההנהגה והקודקודים לא הבינו את מה שהבין עם ישראל.
 
האם כל מה שפעלתם היה להבל ולריק?
 
חס וחלילה. עשינו ופעלנו הכל כדי לחזק יהודים, ביצענו את השליחות על הצד היותר טוב. בסופו של דבר כולם יראו עד כמה גוש קטיף היה כח העמידה של עם ישראל. חוט השידרה שהחזיק את הכל.
 
אין ספק שכל מה שהתרחש כאן, זה סימנים מובהקים לתקופה של משיח, כאשר הדברים לא ברורים, האמת נעדרת וכו'. אבל אין לי ספק שכאשר תגיע הגאולה, כולם יווכחו עד כמה גוש קטיף היה חוד החנית במערכה של עם ישראל בארץ ישראל. בוודאי שכל מה שעברנו עד כה, הוא חלק מחבלי לידה הקשים של עם ישראל לפני הגאולה.  

 
ביום הגירוש הייתה לך שיחה מרגשת עם מפכ"ל המשטרה קראדי שפיקד למעשה על מלאכת הגירוש. על מה שוחחתם?
 
אכן. הוא ביקש להיכנס לביתי. הוא היה במחסום של נווה דקלים וחשש להיכנס למקום עם הרכב שלו וביקש שאבוא לקחת אותו. הוא הגיע לביתי. ישבנו, הרב דוד נחשון, הרב לייבל מוצ'קין ואני במשך כשעה וחצי והתחננו בפניו שלא יבצע את הפשע הזה. הרב נחשון אמר לו 'יש קונה עולמו בשעה אחת' איך אתה מעז לעשות כך לחבר שלך?! לצערי הם העדיפו להישמע להוראות המדינה מאשר לצו המצפון.
 
ניסו ליצור עמך קשר לאחר הגירוש?
 
ניסו אבל נתתי להם להבין שאין מחילה למה שעשו. אחד המפקדים התקשר ורצה לשמוע שאכן נשארתי חבר לו. אמרתי לו קודם תחזור בתשובה ואחר כך נדבר. גם המפכ"ל שרצה לבקר אותי במלון, אמרתי שעדיף שלא יגיע.
 
אי אפשר להסתיר את התחושה כי רבים ממבצעי הגירוש, קברניטיו והוגיו, באו על עונשם. האם גם אתה מרגיש כך?
 
אין בכך ספק. הדברים שנעשו כאן היו בבחינת מעשי סדום ועמורה. רואים פעם אחר פעם כי כל מי שפגע בארץ ישראל, לא נוקה. כל מי שיסתכל על המאורעות שהתחוללו כאן בשנה האחרונה, יגיע למסקנות אלו בצורה ברורה.
 
צריך לומר את הדברים ללא כחל ושרק -  כל מי שלקח חלק בתוכנית של חורבן גוש קטיף, נענש. הרבי אמר למר משה קצב כי הוא עצמו יילחם נגד כל מי שימסור שטחים, ואכן רואים באופן פלאי כיצד פחות משנה לגירוש, הדברים מתרחשים, הן עם ראש הממשלה, בנו, יועצים, שרים, מפלגת השלטון דאז ובכיריה, וכיום גם כסאו של רמטכ"ל הגירוש מתנדנד, וכן הלאה. אני רק מקווה שהמנהיגים של היום ילמדו מכך לקח ולא ייכנסו חלילה להרפתקה נוספת.
 
למרבה הצער, רבים מהמגרשים היו גם דתיים.
 
הייתי מגדיר את הממלכתיות כעבודה זרה ממש. המדינה הפכה אצלם לקדושה יותר מהתורה, ולצערנו היו רבים כאלו. לצערי שכחו את הקב"ה והעדיפו את המפקד בצה"ל.
 
בשבועות האחרונים חילקנו לרבנים ולאישי ציבור חשובים מהגוש את הספר 'בין אור לחושך', כמשקל נגד לממלכתיות המזויפת והמסוכנת. אני רק יכול לומר לך שביום העצמאות השנה, השקיעה המינהלת הון עתק בחגיגות שהתקיימו בניצן. הביאו אמנים רבים, אבל הציבור הצביע ברגליים ולא הגיע. יש בהחלט שינוי גדול, חלקם הפנימו היטב את הזיוף והסכנה שבממלכתיות.  
 
אתה עדיין מקבל תגובות מאנשים?
 
עד היום אנשים מכל העולם מתקשרים ומעודדים. יהודי אחד משוויצריה התכתב איתי פעמים רבות ופשוט יצא מהתפעלות מכל מה שקרא על הניסים שפקדו אותנו. כאלו ישנם רבים. זה בהחלט מעודד. תודה גם לכל מי שהעבירו דרכנו תרומות לתושבי הגוש.
 
אתה בוודאי זוכר את חסידי חב"ד הרבים שפקדו את ביתכם בשעות הקשות של הגירוש, מה יש לך לומר להם?
 
אין לנו מילים להביע את התודה העמוקה מקרב לב. זה חיזק אותנו מאד וסייע לנו. אני רוצה לציין את התמימים שלמדו בישיבה שהוקמה על ידי הרב פולטראק. את השליח בחברון הרב דני כהן, הרב דוד נחשון, המשפיע הרב זלמן נוטיק, ועוד רבים רבים שי אפשר למנותם, ובעיקר התמימים שעשו ימים ולילות, פעילות ללא הפסקה עם הטנק, וכך פעלו עד הרגע האחרון להביא תקווה ושמחה בקרב התושבים.
 
כמדומני שעד היום לא הגשת בקשה לפיצויים, למה?
 
אכן כן. כאשר נערכו הדיונים האם לנהל מו"מ עם המינהלת כדי לקבל מקדמות, הייתי נגד בכל תוקף. רבים שאלו אותי 'מה נעשה אבל צריך לדאוג לעצמנו'. אמרתי להם מקסימום נחתן את הילדים עם פיתה וזיתים...
 
ואכן, כל מי ששמע בקולנו ולא נענה להם, קיבל בסופו של דבר יותר. מי שנכנע ושיתף פעולה עם הממשלה, גרם רעה לעצמו. אני בכל אופן לא הגשתי בקשה לפיצויים. אפילו את דמי הביטוח הלאומי שהגיעו לי עבור הפציעה שלי ושל בני, לא קיבלתי. לצערנו, בכל מה שקשור לגוש קטיף, ישנה התנכלות ובירוקרטיה קשה ומכוונת. הם מתעללים עם התושבים באופן שקשה להבין, ורבים מהם מסתבכים עם משפטים כדי כדי לקבל את המינימום. 
  
אתם מתגוררים כיום בניצן ופתחתם מחדש את בית חב"ד בפעילות בקרב משפחות המגורשים. כיצד בעצם אתם פועלים?
 
הטיפול היום הוא פרטני. אנו משתדלים להגיע לכל המגורשים בכל המקומות המצאם, ושומרים עימם על קשר; משתדלים לתת תשובה לכל עניין יהודי. לקחנו כעת שליח חדש, וביחד עם זה הקמנו ספריה ניידת שתסתובב בכל יום באזור אחר בו מתגוררים המגורשים.
 
לקראת השנה הבאה נפתח בניצן ישיבה לתלמידי התמימים בוגרי 'קבוצה' כדי להכניס למקום חיות מחודשת.
 
האם יש לך תקווה שתחזרו לגוש קטיף?
 
אין לי ספק שזה יקרה, השאלה מתי. בעז"ה נבנה גוש קטיף חדש שיחזיק מעמד לנצח. בימים אלו בהם הציפייה לגאולה גוברת, נזכה אכן לראות את גוש קטיף בבניינו יחד עם משיח צדקנו ובניין בית המקדש במהרה בימינו.